החודשים האחרונים הוכיחו שמדינת ישראל לא עמדה במבחן ההגנה על הילדים והנוער - אלו שנפגעו בגוף ובנפש, אלו שעדיין מפונים מהצפון והדרום, המדינה כשלה במיגון מוסדות חינוך ובאופן כללי לא עמדה בהגנה על כלל הילדים והנוער.

עו"ד ורד וינדמן, מנכ"לית המועצה לשלום הילד, על הנחיצות בראיה מערכתית ובהבנית דרך סדורה, אם אנחנו רוצים להתחיל לשקם ולבנות את דור השבעה באוקטובר.

טקסט הפרק המלא:
תמונת המצב של הילדים בישראל בחודשי המלחמה הראשונים מלמדת שבמבחן ההגנה על ילדים מדינת ישראל לא עמדה. הנתונים שמספרים את סיפור הטבח והמלחמה מציירים תמונה שהדעת מתקשה לעכל והנפש מתקשה לשאת. 38 ילדים שנרצחו, 42 ילדים ונוער שנחטפו, שני פעוטות שעדיין בשבי, 48 אלף ילדים ונוער שנעקרו מביתם ומשגרת חייהם, כמעט 20 אלף ילדים ונוער שנפגעו בגוף ובנפש והוכרו על ידי המוסד לביטוח לאומי כנפגעי פעולות איבה. והנתונים האלה הם רק המבוא לתמונה הרת אסון, אשר לכל מה שצפוי להשתקף ממנה אנחנו ככל הנראה אפילו עדיין לא לגמרי מודעים. כל אשת מקצוע וכל חוקר יודעים לומר שאת ההשלכות החמורות ביותר של משבר אקוטי רואים ומרגישים רק בהמשכו או אפילו רק אחריו. ולכן רק מהפך מחשבתי מוחלט ושינוי אסטרטגי כולל במדיניות הנוגעת לילדים יוכלו לשנות את התמונה ולהציל אותם ואותנו כחברה. אבל כדי שזה יוכל לקרות, חייבים להפנים שרק חברה שהמערכות האוניברסליות שלה חזקות, רק חברה שפורסת רשת הגנה צפופה מספיק, היא חברה שמסוגלת להתמודד עם מצבי חירום ומלחמה. הביטחון שלנו כחברה משמעותו לא רק איתנות צבאית, אלא גם עוצמה בריאותית רגשית, חברתית וכלכלית. מגמות שליליות של שנים בעוני, בבריאות הנפש, בתחום הרווחה והסיכון לא התחילו בשבעה באוקטובר. אבל כשמצב חירום פוגש מערכות וכוח אדם ציבורי שהורעבו משך שנים ורשת ביטחון מחוררת, התוצאה כבר ידועה מראש. ערב השבעה באוקטובר, עשרים ותשעה אחוז מהתקנים של הפסיכולוגים החינוכיים לא היו מאוישים. במחוז דרום המצב אפילו היה חמור יותר, שלושים ושישה אחוזים מהתקנים. והשאלה המתבקשת היא, איך מערך כזה, שבשגרה הוא בחוסר אקוטי, יכול באמת לתת מענה בשעת חירום, כשהצורך גובר והמצוקות הן רחבות ומיידיות? וכך הם פני הדברים לא רק ביחס לפסיכולוגים החינוכיים. ערב השבעה באוקטובר, עשרים ושישה אחוזים ממוסדות החינוך לא היו ממוגנים כנדרש. נתונים כאלה אינם יכולים להתיישב עם המחויבות של המדינה לזכותם של ילדים לחיים, להגנה, לחינוך ולהתפתחות. את נושא הילדים והנוער והמוגנות שלהם, בגוף ובנפש, חייבים להעמיד בראש סדר העדיפויות הלאומי. את התוכניות שיבטאו שינוי סדר עדיפויות כזה, צריך לרקום בשיתוף בנות ובני הנוער, בדיוק כפי שהמועצה לשלום הילד עושה עם פרלמנט הנוער שלה. נדרשת ראייה מערכתית, נחוצה הבניית דרך סדורה, ארוכה טווח, שאינה תלאי על תלאי. אלה חייבות להתבטא בתוספת תקציבים, ובוודאי שלא בקיצוץ רוחבי של חמישה אחוזים, כפי שאושר בתקציב המדינה המעודכן ל-2024. ראייה מערכתית כזאת צריכה לכלול את הילדים והנוער שנעקרו מביתם ומשגרתם ומפונים כבר למעלה מחמישה חודשים. את הילדים במעגלי הטראומה הראשונים והשניים. ואת כלל הילדים והנוער בישראל. זה יהיה ההבדל שבין צעידה אל עבר תהום פעורה לרווחה לבין התקומה. אסור, פשוט אסור להפקיר בשנית את דור השבעה באוקטובר.